מרץ 2020 גרתי בברלין. מחשבות על עזיבה הדהדו בי כבר בדצמבר 2019
כמו כן בתוך מוחי הסתובבו מחשבות כגון: שוב עזיבה? עברת למקום ובנית כבר חיים, עד שעשית הכל, סוף סוף את יציבה
שוב פעם עזיבה? את כבר לא בת.... (פאק דה גיל)
קורונה אמרה לי... היי מותק, הגעתי. מה שלומך?
עזבתי את ברלין במהירות הבזק ברגע ששמעתי שסוגרים את השמיים.
הסאונד האסרטיבי של ראש הממשלה ביבי, כשאמר: "קורונה תחזרו" אני נשביתי בפחדיו. גרמניה הכריזה אזרחים גרמניים תחזרו לאדמתכם... שלחו מטוסים על חשבון הבית לכל מי שנפנף. לאומיות. שייכות.
אין לתאר את המצב הפסיכולוגי בו הייתי נתונה. קוראים לו ח ר ד ה.
שמים סגורים אני כלואה בגרמניה – עבורי זאת היתה תחושת סכנה. פיקטיבית מאד בדיעבד מסתבר. אבל ההחלטה הכי טובה שלקחתי ב 2020 בדיעבד מסתבר.
יהודיה שכמותי, דור שני לניצולי שואה. לא יודעת להפריד היטב בין המציאות של אז למציאות של היום.
ואני לא היחידה, יהודים רבים, בעיקר אולו הלא ישראלים, שחיים כיום בגרמניה מספרים על המזוודה שתמיד מוכנה עם הדרכון והדברים החשובים רק למקרה ש.... עם זאת רבים מחברי נותרו שלווים והשלווה הזו זיכתה אותם בכספים נכבדים ממשלת גרמניה בעוד שאני אבדתי את הזכות הזו עם המעבר.
למה אני מוצאת את עצמי בברלין לעיתים? לא בגלל המילקי הזול, למרות שזה ממש כיף לגור במקום שהכל בו רבע מחיר מכל מקום בארץ. גרמניה עבורי היא מקום התייחסות למשהו מטורף שקרה באנושות. כיוצרת אני רואה בעיר הזו מעיין נובע של מסקנות אנושיות.
אבל כל זה בסוגריים.
מאז הקורונה אני בארץ, חזרתי למקום שנולדתי וגדלתי בו. מושב בית יצחק. נעים לי כאן. אני מכירה את הצמחים, העפר, העשבים, העצים והשבילים, אני מכירה את משב הרוחות את מראות היום, הרעשים. טוב לי להיות במקום שהוא בית. שנים רבות יצאתי מתוך העיגול המוכר למרחבים... אנשים כינו אותי אמיצה ומשוגעת.
בקורונה לא היו לי בארץ זכויות כלל. טרם הקורונה לא שילמתי מיסים בארץ, כך שהיו לי אפס זכויות כעצמאית.
ומניין הפתרון? התחלתי להשתמש בחסכונות וללמוד שירים שהם נכסי צאן ברזל, שמסמלים תקופה ומעלים זכרונות אצל הדור הקודם. אלו שירים שאני אוהבת לשיר, הם מדברים על הקשר לאדמת ישראל ועל רוח שיתוף
התחלתי להפיץ את השמועה בדיורים מוגנים ולשלוח סרטונים ,ולשמחתי הרבה מצאתי את עצמי עובדת ושרה כעובד חיוני לאנשים מבוגרים שנמצאים בסגר ומשתוקקים לתרבות שתחייה אותם. אני הייתי מאושרת. למדתי שאני נהנית לשיר גם שירים שאני לא כותבת כל עוד אני עומדת מאחוריהם. הייתי מאושרת מזה שהצלחתי לצאת מהברוך הכלכלי ולהתפרנס מכישרוני. שהשירה שלי גורמת לאנשים כ"כ הרבה שמחה, עד כדי כך ששמעתי משפטים כמו: "שווה לחיות בשביל זה" "תודה רבה אנחנו אוהבים אותך, תודה שהסכמת לבוא לשיר אצלנו, תבואי שוב!"
כיום אני ממשיכה לשיר להם והם הצלה בשבילי לא פחות מכך שאני הצלה עבורם.
קהל המבוגרים מחבק לי את הלב, קהל שתמיד קיים ואני יודעת איפה הוא – וכאומנית אני מודה מאד על המתנה הזו שבה שני הצדדים מרגישים טוב!
אני לא מרבה לכתוב ואני שמה לב שאני מאד אסוציאטיבית.
בקיצור. אחרי שנה וחצי בארץ... חזרתי לברלין העיר שממנה במידה רבה הסתלקתי כפי שלא הייתי מסתלקת מאף אדמה אחרת בעולם, אלא אם כן פורצת בה מלחמה... והפעם. רק לביקור. תהיתי אם יתחשק לי לחזור.
ברלין של אוקטובר 2021 בעיקר היתה קרה לי. קור ששכחתי שהוא קיים ולא הבנתי איך שרדתי אותו בתקופה שגרתי בה. אם יש משהו שאני מאוהבת בו בארץ זה מזג האוויר.
שרדתי את העיר עד היום ה -9, יום אחד לפני אחרון) אז כבר דפקה על דלתי מחלה בשם שפעת או הצטננות. קורונה זה כנראה לא היה. תפסה אותי כל כך חזק, שאבדתי במהלכה את הקול לגמרי. ההתאוששות היתה כל כך איטית שתהיתי אם אי פעם אחזור לשיר כמו שיכולתי פעם. ואז אמרתי לחרדה, את זוכרת שכבר קרה לך? תרגעי הקול חוזר. סבלנות.
ושתקתי. לא דברתי עם א ף אחד. כלום. בימים הראשונים קראתי. למדתי על שיווק, על בניית תוכנית עבודה.
מה שמניע אותי לכתוב לכם קוראים יקרים שכאן. זה לא שאתם לא בליבי תמיד. אך היה צורך במכה בטוסיק כדי שאבין שאולי יהיה לכם מעניין לקרוא אותי, הרי שמדובר במערכת יחסים!
למדתי גם על NFT שמעתם על זה? אני בונה על זה שזה יעשה אותי ואתכם עשירים. ואני אסביר:
מדובר ביצירה שאני מאפשרת לקהל שמתעניין בי וביצירה שלי, לקנות. או אז, יש בידיכם בעלות ובלעדיות על יצירה שלי שקניתם. כגון שיר, אלבום, תמונה וכדומה. ובה אתם יכולים לסחור. ואם תעזרו לי להתפרסם ולבסס את מעמדי כיוצרת, אז יהיה בידיכם לתת ירושה נכבדה לנכדים, לשלם את המשכנתא, לסוע לאפריקה, לקנות לאישה טבעת יהלום, לפנק את הבעל בבריכה ביתית, לתרום לאחרים ומה לא? ואיך זה יכול להיות? ה NFT הוא עולם של אספנות וככזה אפשר להרוויח ממנו מיליונים רבים מאד. תחקרו על זה... שווה לדעת על מה שקורה בעולמות הגיטליים, זה חיי, קיים ובועט.
כדי להגיע לשם הבנתי שבין היתר, וראשית כל, אני צריכה אתר. מקום שירכז ויספר מי אני כאומן.
אז עשיתי את זה בזמן שחליתי. במשך ארבעה ימים זה כל מה שעשיתי. שתקתי ובניתי אתר. על מערכת וויקס. וויקס היא פלטפורמת בניית אתרים. מדהימה בעיני. זו חברה ישראלית ובהחלט מקור לגאווה ישראלית. זו חברה מאד מוצלחת בעיני, כי היא לא מאכזבת רק משתכללת ומשתפרת. חשבתי פעם לקנות מניות שלה.. לו כל מחשבותי היו יורדות לעולם המעשה הייתי בפשטות במקום אחר, קצת יותר מתרווח. והנה לה עברה דקה של פרסומת סמויה.
זה היה ממש, אבל ממש כיף לבנות בפלטפורמה הזאת אתר. וזה ממשיך להיות כיף.
כעת אני צריכה לדעת מה אחרים חושבים עליו, מה אתם חושבים? האם דחוף להעביר את העבודה למעצב מקצועי, או עשיתי עבודה סבבה?
ובמעבר חד.
הפוסט הזה בבלוג הזה הזה הוא אחד מתוך שמונה. כן אני מתכננת לכתוב אחרי כל הופעה.
כדי לחגוג את סיום המחלה שתפסה אותי בברלין והשילה את היכולת שלי לשיר. אבל כמו שאבא שלי אומר כל דבר לטובה. ובאמת כך, אומנם לא המשכתי את החופשה שלי בסיני, כפי שתכננתי.... אומנם נאלצתי לבטל הופעות, מה שעושה חור בכיס. מאידך היו לי שבועיים נפלאים של שקט, למידה ויצירה שאינה מוסיקלית.
ועכשיו אני חוזרת להופיע ומרב ששתקתי 24 שעות כפול 14 יום. המילים נשפכות ואני רוצה לכתוב בלוג אחרי כל הופעה. כן כן, אחרי מחלה של שבועיים אני חוזרת לשיר מאפס למאה. יש לי השבוע כל יום הופעות. בתקווה שהקול שלי, אכן יעשה את העבודה. אבל אני סומכת עליו, הטכניקה הקולית שלמדתי בתוספת אהבת הקהל יעזרו לבטח לצלוח את הדרך.
אתמול הקהל בחוג הבית מאד נהנה וקבלתי על הבוקר הודעה שהעלת לי חיוך רחב על הפנים:
אני כותבת לכם לאנשים כאן בארץ שאני אוהבת ושמחה להיות חלק מהעם הזה. הוא מקסים. בסופו של דבר הופעות זה מפגש עם קהל. הקורונה דחפה את האומנים למפגשים אינטימים עם הקהל ואני פוגשת אנשים כיפים, יפים ונהדרים.
מקום להשאר בוJ
עוד קצת מחוויות האתמול, היו ברוכים. ואמן שאני אכן ביום ראשון הבא אגיד לעצמי "יופי רשמת כל יום לבלוג"
לא מבינה למה אין יותר מ 24 שעות ביממה. זו התלונה הראשונה שלי כשאני אעלה לשמיים. ;)