אתמול היתה ההופעה הרביעית ברצף .
אני כבר רגילה.
אני יודעת כמה זמן לוקח לי החימום הקולי, כמה זמן אני משאירה לאימון
כמה זמן לוקח להתלבש והחלק שאני הכי אוהבת להתאפר!
לאחרונה נכנסתי לאובססיה של קניית איפור במאק.
קניתי צבעים זוהרים שתואמים בול את הטעם שלי.
זה החלק הכי מלחיץ מתוך החלק של ההכנה למופע. להתאפר.
כי טעות אחת תתקע אותי מול המראה והפפקים בחוץ...
אוי הפקקים. אתמול הייתי עם הוויז פתוח. וכשמגיע הזמן לצאת
כדי להגיע בשעה הראויה הוויז מראה לי מסלול מוזר
שאני לא מכירה עם המון עיקופים. המסלול נראה לי הזוי, לסוע אחורה כדי לחזור חזרה בעיקוף
מאידך, המסלול שאני מכירה הוא בחצי שעה ארוך יותר בעמידה בפקקים
למזלי סמכתי על האינטואיציה שלי והדרך שאני מכירה אכן הביאה אותי בשעה המיועדת
לא כפי שהוויז חזה.
אני כבר לא יכולה לחכות ליום שיהיו לידי מאפר/ת וספר/ית ונהג/ת.
מעניין אם זה יקרה או שזה סתם חלומות בהקיץ.
יש מצב חלומות בהקיץ כי אני כבר לא בגיל, אבל בחיים יש הפתעות ואי אפשר לדעת
כך אני אוכל פשוט לשוט בתוך השקט שלי במקום להלחץ, אוי עשיתי כאן טעות באיפור
אוי הספר פיקשש בפן, לא כך אני אוהבת אותו, אוי אני זו שצריכה לנהוג ולהלחץ מהנהיגה לפני שאני מופיעה
אבל תכלס, זה גם מה שהופך אותי לאחת כזאת שכן יכולה לעמוד בלחצים ובכל זאת לתת הופעה טובה.
סליחה על הדיווח העצמי, אך כך הקהל מדווח לי שוב ושוב.
אתמול אנשים עמדו על הרגליים וביקשו הדרן.
לא נתתי אותו בקלות, כי לפעמים שנותנים חלק מסתלקים. אבל הם המשיכו וצעקו הדרן הדרן
זה היה מאד נחמד אנשים רקדו אחד עם השני והיו במצב רוח מרומם
ההופעה נגמרת והאולם הופך להיות ריק מאנשים.
נדמה לי ששלמה ארצי דיבר פעם על התחושה המוזרה הזו
אולם מלא, אנדרנלין בשמים ולפתע אתה לבד עם הכאבלים והאריזות
כאילו שום דבר לא קרה.
האולם הריק הזכיר לבטן שגם היא ריקה.
כתבתי לוויז פלאפל, וויז לא ידע שהפלאפל סגור.
תשע בערב. שממה בעיר כפר סבא.
נסעתי לביתי ובכל זאת הספקתי להנות ממנה פלאפל באיזור שלי.
לפעמים הדבר היחיד שאני רוצה זו מנה פלפל ולפעמים במבה
אך לרב הגוף שלי מבקש מאכלים בריאים עד מאד
ואני מודה לו על כך. בכל זאת זמרת חיה בתוכו. אך כשחיית הג'אנק פוד מתעוררת אני מפנקת אותה.
והנה שעת צהריים מאוחרת, יום אחרי, שוב מתחיל המעגל, עוד 20 דק'
אני שוב פעם אחמם את הקול, שוב פעם אתלבש, שוב פעם אתאפר
שוב פעם אקווה שהפקקים לא יעשו לי פדיחות
ושוב פעם אעלה על הבמה ואתן את הכי טוב שאני יכולה! הפעם בחיפה.
כך גם מחר וביום למחרת בערים נוספות. ואני לא מתלוננת,
חיים של אומן הם מגניבים ביותר!